על חובת ההנמקה המוטלת על בית המשפט

תקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן: 

“ההחלטה תכלול פירוט קצר של המחלוקות, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות, השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה, ההכרעה ונימוקיה באופן תמציתי; אם כללה ההחלטה חידוש משמעותי או שיש להחלטה חשיבות מיוחדת, רשאי בית המשפט לתת הנמקה מפורטת.” (ההדגשה שלי, א.ד.).

אם כן, בית המשפט חייב לנמק את החלטותיו, על אחת כמה וכמה פסקי דין.

אומנם התקנות קובעות חובת הנמקה 'תמציתית', אך נקבע בפסיקה כי הנמקה תמציתית אינה מספיקה להגשמת תכלית ההנמקה.

תכלית חובת ההנמקה

יפים דברי פרופ' רות גביזון במאמרה "בית המשפט וחובת הנמקה" (רות גביזון "בית המשפט וחובת ההנמקה" משפטים ב' 89, 92 (1970)) בקשר לבג"ץ 36/68 בלאן נ' שר החקלאות ואח', כ"ב פד"י(1), 617, כדלקמן:

"הסיבה הראשונה, והחשובה ביותר, המחייבת הנמקת החלטות שיפוטיות, צויינה כעבר לעיל, בראשית הדברים: בית המשפט צריך לפרט את נימוקי החלטתו כדי שלא ידבק בהחלטה אבק של שרירות, וכדי שיהיה אפשר לבקר את ההחלטה ביקורת עניינית." (ההדגשות אינן במקור, א.ד.).

למעשה 'ההנמקה' מהווה נדבך של אמון במערכת המשפטית, שאינה שרירותית. כאשר השופט מנמק הוא מפרט את תהליך מחשבתו, את הראיות שעמדו בבסיס החלטתו, את הראיות שדחה - ומדוע דחה. הלכה למעשה, האמור מעיד כי בית המשפט בחן את הטענות והראיות שהובאו בפניו על ידי הצדדים באופן אובייקטיבי והכריע משיקולי צדק, הוגנות ויושר.

כבוד השופט ברק אף מגדיל ואומר כי ההנמקה אינה רק הכרח, אלא אתגר שיפוטי - לאתגר את שיקול הדעת, הטענה, הרעיון שעולה במוחו של שופט - מתוך 7 פסקה 7 לפסק הדין בע"פ 5653/13 ביידון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.8.2013):

"חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדולנם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד" (אהרן ברק, שיקול דעת שיפוטי 46 (תשמ"ז-1987)). (ההדגשה אינה במקור, א.ד.)

דבריו של כבוד השופט ברק מאלפים וממחישים ביתר שאת את חשיבות ההנמקה, כאשר זו נדרשת לא רק לצורך ביקורת שיפוטית, אלא לשם בחינה אובייקטיבית של הדברים - כבר בערכאה הראשונה. למעשה, ההנמקה הינה 'כור ההיתוך' שיש להעביר את המחשבה המתגבשת בראשו של אדם – לעיתים מתחושה סובייקטיבית המתקבלת מהרושם שנוצר מהסתכלות ב'משקפיים' הסובייקטיביות של האדם. ההנמקה שוללת את הפן הסובייקטיבי ו"כופה" אובייקטיביות על בית המשפט. בדבריו, ברק קובע את חובת ההנמקה כאופן הביטוי של שיקול הדעת של השופט.

זאת ועוד, יש לציין כי הנימוק מהותי והכרחי גם לצורך הגשת ערעור, שהרי ללא הנימוק לא ניתן "לתקוף" את החלטת בית המשפט, שכן לא ברור כיצד בית המשפט קבע את החלטתו. תקיפה עניינית של הקביעה הסופית בלבד (להבדיל מתקיפת היעדר ההנמקה) על גבול חסרת תוחלת.

משמעות היעדר הנמקה

היעדר הנמקה יכול אף להצדיק ביטולו של פסק דין או מתן רשות ערעור. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט לוין ברע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.05.90), פסקה 8 לפסק הדין:

“אם כך הם פני הדברים, ואם כפי שאמר בעבר בית משפט זה "שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו" (בג"צ  79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ,ד יז 2503, 2516), כי אז ניתן להעלות על הדעת שענין אשר נדון בפני ערכאה כלשהי, וזו הוציאה מתחת ידיה פסק דין שאיננו מנומק, או שאינו מנומק די הצורך, אי אפשר לומר עליו שזכה לידון כראוי בפני אותה ערכאה, ועל כן יש במצב ענינים זה כדי להטות את הכף לכוון של מתן רשות ערעור, במקרה שזו מתבקשת.” (ההדגשה שלי, א.ד.).

כה דרמטית חובת ההנמקה, עד כדי כך שהיא מעידה על כך שבית המשפט לא דן כראוי בטענות הצדדים - הטלת דופי בבית המשפט שאינה נעשית בנקל. אם טענותיו של צד לא נשמעו, עלינו לתקן את המצב ולאפשר לאותו צד לקבל את יומו בבית המשפט. בהתאם לאמור, במצבים כגון דא, בית המשפט יטה לקבל בקשה המאפשרת זכות טיעון לצד שנפגע - בין אם בביטול פסק הדין ובין אם במתן רשות ערעור.

מתי על בית המשפט לא מוטלת חובת הנמקה

יש לציין כי ישנם מקרים בהם בית המשפט לא חייב לנמק את החלטותיו - בהסכמת הצדדים.

לעיתים צדדים מסכימים על פשרה ומגישים את תנאיה לאישור בית המשפט. במקרה כזה בית המשפט בדר"כ אינו מתערב בשיקול דעת הצדדים ומשאשר את פסק הדין - ללא נימוק התנאים הכתובים בו או עצם האישור.

אפשרות נוספת היא פשרה לפי ס' 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, כאשר הצדדים מסכימים להסמיך את בית המשפט להכריע בדרך של פשרה - במילים אחרות ללא נימוק. נוסח הסעיף כדלקמן:

"79א. (א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה."

ניתן להסמיך את בית המשפט לקבוע בין תחומים מסוימים - רף עליון ורף תחתון, לעיתים רק בנדבכים מסוימים, אך בכל מקרה, פסק דין לפי ס' 79(א) הינו פסק דין על דרך הפשרה - בלתי מנומק.

פועל יוצא של הדבר - קשה מאוד לערער על פסק דין זה, שכן הוא ניתן בהסכמת הצדדים לכתחילה.

לסיכום

חובת ההנמקה נועדה למנוע מראית שרירות, לאפשר ביקורת שיפוטית וציבורית, לבסס אמון במערכת המשפט ולהמחיש כי ההכרעה נסמכת על בחינה עניינית של הראיות והטענות. כדברי פרופ’ גביזון, הנימוקים הם תנאי לביקורת עניינית של ההחלטה, וכדברי הנשיא ברק – עצם כתיבת ההנמקה משמשת “כור היתוך” אינטלקטואלי, הבוחן ומזקק את שיקול הדעת השיפוטי ומסנן רעיונות שאין להם תשתית מספקת.

שילוב התקנות והפסיקה קובע כי על בית המשפט לנמק את החלטותיו כראוי, בהרחבה, תוך שהוא דן בטענות וראיות הצדדים, מנמק מדוע דחה או קיבל ראיה מסוימת.

היעדר הנמקה, או הנמקה חלקית בלבד, עשוי להצדיק ביטול פסק דין או מתן רשות ערעור, שכן החלטה בלתי מנומקת אינה נחשבת ככזו שזכתה לדיון ראוי. מכאן המסקנה כי בפועל נדרשת הנמקה מהותית ומפורטת דיה, החורגת מצמצום לשוני פורמלי, לשם הגשמת תכליות הצדק, השקיפות ואמון הציבור במערכת המשפט.

לאור כל האמור, ברור שלא ניתן להסתפק בהנמקה תמציתית, הן לשם ביקורת שיפוטית על פסק הדין, הן במסגרת הפעלת שיקול הדעת הנכון והן מאינטרסים ציבוריים – על מנת למנוע תחושה של שרירות בפסה"ד.

***האמור במאמר זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ויש תמיד להתייעץ עם עורך דין.