לעיתים תובע אינו מעוניין לתבוע את מלוא הסעדים להם הוא זכאי במסגרת התביעה שהוא מגיש. לעיתים מסיבות טקטיות ולעיתים - פשוט טרם התגבש מלוא הנזק. פיצול התביעה למספר תביעות הנוגעות לסעדים שונים מנוגד לכוונת המחוקק, שביקש לצמצם את ההליכים המשפטיים הננקטים על ידי תובעים ולאחד דיונים באופן יעיל ובאותה ערכאה. האמור נשען על העיקרון של 'השתק עילה' הקבוע בתקנה 25 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות" ) נוסחה כדלקמן: "25.(א) תובע יכלול בכתב תביעה את מלוא הסעד שלטענתו הוא זכאי

בשיטתנו המשפטית קיימת דוקטרינה של "נזק ראייתי", הנגזרת מאחריותו של אדם ל"תקלה" הראייתית שיצר שכן " הטלת אחריות על יוצרו של נזק בהתנהגות עוולתית היא מנהגו הראשוני של המשפט"  ( א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות  לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים, "עיוני משפט" כ"א (תשנ"ח) , 191, 192). הפן הנזיקי הוא 'לשוני מפורש', אדם גרם נזק לדבר מה שיכול לשמש כראיה, כתוצאה מכך נפגעה הגנתו או היכולת להוכיח את גרסתו של אחד מהצדדים - ולכן הוא צריך לשאת בתו

תקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות" ) קובעת כדלקמן:  “ההחלטה תכלול פירוט קצר של המחלוקות, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות, השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה, ההכרעה ונימוקיה באופן תמציתי; אם כללה ההחלטה חידוש משמעותי או שיש להחלטה חשיבות מיוחדת, רשאי בית המשפט לתת הנמקה מפורטת.” (ההדגשה שלי, א.ד.). אם כן, בית המשפט חייב לנמק את החלטותיו, על אחת כמה וכמה פסקי דין. אומנם התקנות קובעות חובת הנמקה 'תמציתית', אך נקבע בפסיקה כי הנמקה תמציתית אינה מספיקה להגשמת ת