הסכם ממון או צוואה – מה גובר? מעשה שהיה בבית המשפט לענייני משפחה

8 שופטים, 4 בעלי דין, שני ערעורים ווילת מגורים יוקרתית אחת.

זהו סיפור על תביעה שהתנהלה בבית משפט השלום לענייני משפחה בחיפה ובית המשפט המחוזי בחיפה, שדנה בשאלת היחס בין הסכם ממון לצוואה ומהו המסמך הגובר בעת סתירה בין המסמכים.

הסיפור שבפנינו מתחיל בשנת 2002 לערך, עת המנוחה – גילה (שם בדוי), החלה בזוגיות פרק ב' עם משה (שם בדוי) והשניים הפכו ידועים בציבור. השניים בנו יחדיו בית פרטי במושב בצפון הארץ לצורך מגוריהם, בו התגוררו בני הזוג עד לפטירתה של מ' בשנת 2012 – שחלתה במחלה קשה כשנתיים קודם לכן.

שלושה חודשים קודם לפטירת המנוחה, בני הזוג ערכו הסכם שכותרתו "הסכם לחיים משותפים" – לכאורה מעין הסכם ממון. במסגרת ההסכם נדון גם סלע המחלוקת בתביעה שבאה בפני בית המשפט השלום לענייני משפחה בחיפה – זכותו למגורים של משה בוילת מגורים בישוב יוקרתי בצפון הארץ, כאשר במסגרת ההסכם הוקנתה למשה זכות למגורים בבית למשך "תקופת ההסכם". מהי תקופת ההסכם ואימתי התנאי פוקע? על כך בהמשך.

מאידך, באותו היום בו נערך ההסכם - ואצל אותו עו"ד, ערכה גילה גם את צוואתה – שכן ידעה שימיה ספורים בשלב זה. גילה קבעה בצוואתה כי עם פטירתה יעברו מלוא הזכויות בבית לידי 3 בנותיה (להלן: "האחיות"). יחד עם זאת, בצוואה נקבע תנאי דוחה לפי ס' 43 לחוק הירושה, לפיו למשה זכות למגורים בבית עד לפטירתו. אלא שבניגוד להסכם הממון – שם הזכות בלתי מסויגת, הזכות למגורים בצוואה מסויגת בשני תנאים. התנאי הראשון, אם אדם אחר מלבד משה יתגורר בבית. התנאי השני, אם משה יעתיק את מקום מגוריו לבית אחר. במילים אחרות – כל עוד משה מתגורר בגפו וזקוק לקורת גג, הבית בצפון הוא ביתו שלו.

זכות מגורים זו, עמדה במוקד התביעה בין האחיות לבין משה, כאשר בית המשפט השלום לענייני משפחה נדרש לסתירה בין המסמכים, כאשר מחד קובע ההסכם זכות למגורים למשה ל"תקופת ההסכם", מאידך הצוואה – הקובעת זכות למגורים עד לפטירתו של משה – זכות המסויגת בתנאים.

ודוק, הבעייתיות בסתירה בין המסמכים, טמונה בהדדיות (או היעדרה) של המסמכים. מחד, ההסכם נערך באופן הדדי בין גילה למשה ושניהם הסתמכו על הוראותיו. מאידך, הצוואה הינה חד צדדית – שכן לכאורה נערכה רק על ידי גילה. על כן, הוראה בצוואה החד צדדית המפרה את ההסכם ההדדי פוגעת בהסתמכותו של משה על הוראות ההסכם - באופן שאינו הוגן כלפי משה.

על כן, כבר בפתח ההליך המשפטי, זיהה בית המשפט כי המחלוקת בבסיס התביעה הינה משפטית (ולא עובדתית) – היחס בין ההסכם לבין הצוואה, ולפיכך אין לו צורך להידרש לעובדות ועדויות.

בפסק דין מיום 16/11/20 קבע כבוד השופט בן ציון ברגר בבית המשפט השלום לענייני משפחה בחיפה, כי הסכם הממון גובר בשל ניסוחו המשתמע, שכן הוא אינו דורש את פינוי הבית במקרה של פטירת המנוחה. לשיטת בית המשפט, הצדדים לא עשו כן – ולא בכדי, שכן אם היו רוצים לקבוע את פינוי הבית, היו עושים כן באופן מפורש. לכן, זאת הייתה כוונת הצדדים, כי מ' לא יפנה את הבית לאחר פטירת המנוחה ולכן הזכות למגורים שניתנה לו – הינה עד לפטירתו וללא כל סייג.

משנקבע כי הזכות למגורים הינה מכוח ההסכם ולכן "לנצח נצחים", אזי הסעד המבוקש של פינוי מ' מהבית חסר תוחלת, לפיכך ובהתאם, בימ"ש הורה על מחיקת התביעה.

לנוכח פסיקה זו, הגישו האחיות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. לשיטתן, הגם שממילא סברו שניתוחו המשפטי של בימ"ש השלום לענייני משפחה שגוי לעצם העניין, שגה בימ"ש באופן שהכריע בתביעה ללא שמיעת עדויות וראיות הצדדים.

הרכב של שלוש שופטות בבית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את ערעור האחיות – ולו מן הטעם שיש לאפשר לאחיות לקבל את יומן בבית המשפט ולהציג ראיותיהן טרם יכריע בית המשפט במחלוקת. בהתאם - התיק הוחזר להמשך דיון בבית המשפט השלום לענייני משפחה בחיפה. ביני לביני, מונה שופט אחר בתיק, כבוד השופט טל פפרני.

לאחר שמיעת עדויות הצדדים, בפסק דין מנומק מיום 28/11/23 הפך בית המשפט את פסק דינו, קיבל את תביעת האחיות, הורה על פינויו של משה מהבית ופסק לטובתן הוצאות בסך של 45,000 ש"ח. מדוע בימ"ש שינה דעתו וקבע כי זכותו של משה למגורים פקעה ועליו לפנות את הבית? התשובה מורכבת משני נדבכים.

הראשון, היחס בין ההסכמים. השני, התקיימות התנאים בצוואה ופקיעת זכות המגורים בהתאם.

באשר ליחס בין המסמכים, בימ"ש קבע כי הסכם הממון אינו למעשה 'הסכם ממון' במשמעותו המשפטית והעצמאית, שכן חוק יחסי ממון אינו חל על ידועים בציבור. לפיכך, ההסכם אינו אלא חוזה רגיל בין שני צדדים, שיש לפרש בהתאם ללשון החוזה ואומד דעת הצדדים. על כן, בית המשפט קבע בהתאם להלכה הנוהגת כי "...פרשנות המאפשרת לקיים הצוואה עדיפה על פרשנות אשר תגרום לביטולה".

לאור עיקרון זה, בחן בית המשפט את המסמכים. מחד, זכות המגורים הקבועה בהסכם משתמעת ואינה מפורשת. מאידך, הזכות למגורים בצוואה מפורשת וברורה מאין כמוה. בניגוד לכבוד השופט ברגר, כבוד השופט פפרני קבע כי - לא פינוי הבית היה צריך להיות מפורש בהסכם, אלא הזכות המבוקשת – זכות למגורים, זכות שדוחה זכויות קנייניות של האחיות, זכויות שלא נדחות בנקל, הייתה צריכה להיות מפורשת בהסכם.

בד בבד, האחיות הוכיחו כי לא זו בלבד שמשה ידע על אודות הצוואה, אלא היה שותף בניסוחה ועריכתה. מעבר לראיות שהוצגו המעידות על ידיעתו – שכן ההסכם והצוואה נחתמו באותו מקום, באותו יום ועל ידי אותו עו"ד, אחות המנוחה – שהייתה בסוד הדברים, העידה כי משה ידע על הצוואה והיה שותף בניסוחה. לבסוף, כדי 'לחתום' את הקביעה, התברר כי משה חתם והגיש את הבקשה לצו קיום צוואה עבור המנוחה, כך שהכחשתו נסתרה לעומת הראיות האובייקטיביות שהוצגו על ידי האחיות.

לאחר 'חציית' הנדבך הראשון – כי הזכות למגורים נלמדת מהצוואה ולא מההסכם, יש להוכיח כי משה הפר את אחד מהתנאים שנקבעו בצוואה לצורך פקיעת זכות המגורים. כאן המקום לציין את נקודת השבר שהובילה לסכסוך בין האחיות לבין משה – חקירת האחיות שהעלתה כי משה משכיר את הבית לכל דורש ב- Airbnb וברשת הפייסבוק, עובדה המפרה את התנאי הראשון בצוואה – 'כי אדם אחר יתגורר בבית'. משה טען כי אין בכך כדי להפקיע את זכותו למגורים, שכן אין המדובר בהשכרת קבע, אלא בהשכרה ארעית שאינה מעידה על כך שאנשים אחרים מתגוררים בבית.  

בנוסף, עלה כי למשה בת זוג מזה כעשור המתגוררת בירושלים. בהתאם לחקירות שהוזמנו על ידי האחיות ועדותו של משה בבית המשפט, עלה כי כפי הנראה משה מבלה את מרבית זמנו בירושלים ולעיתים מבקר בבית בצפון הארץ – מעין 'בית קיט' עבורו.

בהתאם למקבץ הראיות שהוגשו, כמו גם עדותו של משה, קבע בית המשפט כי ביתו העיקרי של משה הינו בירושלים.

לפיכך, קבע בית המשפט כי התנאים הקבועים בצוואה הופרו על ידי משה, באופן המפקיע את זכותו למגורים והורה על פינויו מהבית. בית המשפט חייב את משה בהוצאות משפט בסך של 45,000 ש"ח.

ערעור שהגיש משה לבית המשפט המחוזי בחיפה על פסק הדין – נדחה גם כן בהרכב של שלושה שופטים.

***תמ"ש 1517-10-19 פלונית ואח' נ' פלוני

***עמ"ש 18222-01-24 פלוני נ' פלונית ואח'

***האמור במאמר זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ויש תמיד להתייעץ עם עורך דין.