תנאים להתגבשות צוואה: האם פתק הוא צוואה? בחינה פורמאלית מול מהותית

מבוא: מהן סוגי הצוואות הקיימות?

נקודת המוצא בדיני הירושה בישראל היא כי מצווה לקיים את דברי המת – רצון המנוח קודש הוא.

אך כיצד מזהים את דבריו האחרונים של המנוח? השאלה הופכת משמעותית במיוחד כשלדוג' מוצאים “פתק” שהותיר אדם סמוך למותו: האם די בו כדי להיחשב לצוואה? האם הוא עומד ב- תנאים להתגבשות צוואה?

חוק הירושה, התשכ"ה–1965 (להלן: "החוק") מכיר בארבע צורות של צוואות: בכתב יד (סעיף 19 לחוק), בעדים (סעיף 20 לחוק), בפני רשות (סעיף 22 לחוק), ובעל פה – 'שכיב מרע' (סעיף 23 לחוק).

צוואה בכתב יד חייבת להתקיים בשלושה תנאים להתגבשות צוואה (מצטברים): (1) נכתבה בכתב ידו של המצווה, (2) התאריך נכתב בכתב ידו, (3) וחתימתו (סעיף 19 לחוק).

האם צוואה 'חסרה' עדיין עומדת ב- תנאים להתגבשות צוואה?

בד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701 (1982) (להלן: פרשת קניג) התלבט בית המשפט כיצד להתייחס ל-9 פתקים שכתבה המנוחה זמן קצר לפני שהתאבדה יחד עם ביתה, פתקים שנכתבו על ידה אך נעדרים תאריך וחתימה המנוחה. במסגרת פתקים אלו נישלה המנוחה את בעלה מהצוואה וחילקה את עזבונה בין ארבעת אחיה, כאשר פתק אחד אף נושא את הכותרת "צוואה".

האם פתק מקיים תנאים להתגבשות צוואה? במילים אחרות, האם היעדר החתימה והתאריך הם פרטים ברי השלמה על ידי בית המשפט בהתאם לס' 25 לחוק או שמדובר בפרטים שאין בלתם ובהיעדרם לא מתקיימות דרישות היסוד ב- תנאים להתגבשות צוואה.

כאן המקום להדגיש כי ס' 25 לחוק דאז היה שונה בנוסחו מס' 25 לחוק כיום ותיקן הלכה למעשה את ה-תנאים להתגבשות צוואה. ס' 25 דאז התיר לבית המשפט לקיים צוואה אף בהתקיים פגמים בדרישות היסוד, ודוק - פגמים ולא חוסרים. כלומר, אם אין חתימה, ס' 25 אינו מאפשר לבית המשפט לקיים את הצוואה בכל זאת. נוסח ס' 25 המקורי לחוק כדלקמן:

"לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים."

בפרשת קניג נחלקו השופטים בדעותיהם. שופטי הרוב נקטו בגישה פורמאלית וקבעו כי לא ניתן לסטות מדרישות החוק בעניין חתימה ותאריך - פרטים יסודיים מידי שלא ניתן להשלימם בדרך פרשנית, שכן בהיעדר חתימה לא ניתן לדעת האם המצווה גמר בדעתו אכן לצוות כפי שציווה בצוואה ה'פגומה' - והלכה למעשה לא מתקיימים תנאים להתגבשות צוואה. בהיעדר תאריך לא ניתן לדעת את מועד עריכת הצוואה ואז לא מתגבשים תנאים להתגבשות צוואה, כדברי כבוד השופט לוין בפרשת קניג, בעמ' 709:

"החתימה אינה נדרשת רק כאמצעי זיהוי אלא כגילוי דעתו של המצווה בדבר גמירות דעתו ההחלטית; ואילו דרישת ציון התאריך נחוצה כדי לאפשר זיהוי מוחלט של מועד עריכת הצוואה, ואין לצוואה תוקף, אם התאריך לא נכתב בכתב-יד".

בהתאם לאמור, שופטי הרוב קבעו כי המילה 'פגם' בס' 25 לחוק אינה אלא השלמת החסר בלבד - ולא 'שלם שחסר בעצמו'. במילים אחרות, יש הבדל בין חתימה שאינה שלמה או פגומה לבין היעדר חתימה לגמרי.

השופט ברק בפרשת קניג סבר אחרת, לשיטתו המטרה של השופט כפרשן היא לפרש את החוק בפרשנות מרחיבה שיש בה כדי להגשים את תכלית החקיקה — לקיים את רצון המנוח. אם נדע מעל לכל ספק כי מדובר ברצונו האחרון של המנוח, אז הוכחה גמירות דעתה של המנוחה בנוגע לצוואתה, וניתן להשלים את החוסרים - אף של תאריך וחתימה, בהתאם לס' 25 לחוק ומתקיימים תנאים להתגבשות צוואה.

לשיטת ברק, 'היעדר' חתימה נופל בגדרי 'פגם בחתימה' - הן בפן הלשוני - 'פגם' הינו גם 'חיסרון' בפירושו הלשוני; פרשנותו של 'פגם' גם כחסרון מקיימת את תכלית החוק בפן המהותי - לקיים את רצון המת. כדברי כבוד השופט ברק בפרשת קניג בעמ' 715:

"אם הפתקים, אשר נעשו על-ידי המנוחה, בצלילות דעת נעשו, ואם הייתה לה גמירות הדעת לעשות צוואה. אם התשובה על שאלות אלה תהא בחיוב, הייתי מקיים את צוואתה של המנוחה."

על כן, ברק מעדיף את הגישה המהותית על פני הפורמאלית (הנצמדת ללשון החוק). לשיטתו כדי לגבש את תכלית החוק, באפשרות השופט לבצע פרשנויות מרחיקות לכת, אף כאלה שאינן עומדות בקנה אחד בהכרח עם לשון החוק - שממילא ניתנת לפרשנות גם כן.

השופט אלון הגיע לתוצאה דומה לתוצאה של ברק אך מכיוון שונה, אלון קבע כי תנאים להתגבשות צוואה התקיימו, באופן שהתייחס לפתק של המנוחה כצוואת שכיב מרע בכתב יד (ס' 23 לחוק) - צוואה לפני מיתה - שאינה דורשת חתימה, שכן נסיבות עריכתה מלמדות על גמירות הדעת שבה, באופן שאינו מצריך את חתימת המצווה (שם, בעמ' 736):

"הנסיבות המיוחדות בהן מצוי השכיב מרע ומי שרואה עצמו מול פני המוות הן הן המבטיחות את רצינות המעמד וגמירות דעתו של המצווה, כי "אין אדם משטה בשעת מיתה", וכל תפקידם של העדים אינו אלא להעיד, שכך וכך נאמר מפי המצווה השכיב מרע".

וכן בעמ' 735:

"ואם שהוא שכיב מרע או רואה עצמו מול פני המוות, חזקה בידינו, מכוח עצם הנסיבות שבהן נערכה הצוואה, שהיא נעשתה בגמירות דעת. וכל כך למה? על שום שאדם בנסיבות אלה מבקש שדבריו יקוימו, ודעתו עלולה ליטרף עליו "מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו" (רשב"ם, בבא בתרא, קמז, ב [י], ד"ה מתנת שכיב מרע), ועל שום שדברים הנאמרים, ברגע זה של אמת, נאמרים מתוך רצינות וגמירות דעת, כי "אין אדם משטה בשעת מיתה"."

בצוואת שכיב מרע - תנאים להתגבשות צוואה שונים מצוואה 'רגילה', כדברי כבוד השופט אלון בעמ' 737:

"סימני ההיכר", שבלעדיהם צוואת שכיב מרע לאו צוואה היא, שניים הם: א. היות המצווה במצב של שכיב מרע או רואה עצמו מול פני המוות. ב. חוסר כל ספק בדבר תוכן הצוואה ואמיתותה. לעומת אלה הקביעה שהצוואה תיערך בעל-פה והדרישה הנוספת - הנובעת ומתחייבת הימנה - שבמקרה זה צריך שדברי שכיב מרע ייאמרו בפני שני עדים, אשר יעלו על הכתב את דברי השכיב מרע ויפקידוהו בהתאם, קביעה ודרישה אלה אינן אלא בבחינת "הליכים", שלגביהם נאמר בסעיף 25, שכל עוד לא קיים ספק בדבר אמיתותה של הצוואה, הרי גם בהעדרם רשאי בית המשפט לקיים את הצוואה." (ההדגשה אינה במקור, א.ד.).

לשיטת השופט אלון, אם סימני ההיכר מתקיימים, ניתן לייתר אף את דרישת העדים - דרישה הקבועה באופן מפורש בחוק. בהתאם לגישתו המהותית, אלון קובע כי הפתקים שהותירה המנוחה מהווים צוואת שכיב מרע ומקיימים תנאים להתגבשות צוואה.

יחד זאת, שופטי הרוב הכריעו לטובת גישה פורמאלית ו'הפתקים' לא הוכרו כצוואה.

מאידך, בעקבות פרשת קניג תוקן ס' 25 לחוק הירושה באופן שקבע את מרכיבי היסוד בצוואה כמרכיבים מינימאליים במיוחד, ללא דרישה דווקנית לחתימה או תאריך, בין היתר נקבע לדוג' כי המרכיב היסודי היחיד בצוואה בכתב יד הוא כי הצוואה נכתבה בכתב ידו של המצווה - ותו לא.

***האמור במאמר זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ויש תמיד להתייעץ עם עורך דין.