”יורש אחר יורש” בצוואות - מהן הבעיות וכיצד ניתן לפתור אותן

הסדר "יורש אחר יורש" הוא כלי תכנוני מרכזי בדיני הירושה הישראליים, שמאפשר למצווה לקבוע שרשרת ירושה דו-שלבית: נכסי העיזבון יוקנו בתחילה ל"יורש הראשון", ולאחר מכן – בהגיע מועד שנקבע בצוואה או בהתקיימות תנאי או במות היורש ראשון – ל"יורש השני". סיטואציה זו נקראת במשפט הישראלי 'יורש אחר יורש'.

לצד היתרונות המובהקים של הסדר יורש אחר יורש, הדבר עלול לקפח את רצון היורשים ווזכותם לעשות בעיזבון שקיבלו כבשלהם. על כן, יש לאזן בין רצון המת לבין חירותם הקניינית של החיים – ולהגביל את "שלטון היד המתה" (של המוריש).

יורש אחר יורש: המסגרת הנורמטיבית

סעיף 42 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע את תמצית ההסדר, כמפורט להלן.

ס' 42(א) לחוק הירושה קובע כי היורש השני זוכה "אחרי שזכה הראשון" – במות הראשון או בהתקיים תנאי/בעת הגעת מועד שנקבע בצוואה, לפי המוקדם.

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר."

ס' 42(ב) לחוק הירושה קובע כי היורש הראשון רשאי לעשות במה שקיבל "כבתוך שלו", אך אינו יכול לגרוע בזכותו של היורש השני באמצעות צוואה:

"(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה."

ס' 42(ג) לחוק הירושה קובע כי היורש השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו; ואם מת לפני מועד זכייתו או שנפסל/הסתלק – הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת:

"(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת."

ס' 42(ד) לחוק הירושה מגביל את שרשרת יורש אחר יורש לשני יורשים בלבד, למעט מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה:

"(ד)הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה."

לפי הפרשנות הדוקטרינרית, מדובר בכלל קוגנטי שלא ניתן להתנות עליו (שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, 371 (1995)

כלומר, בניגוד ל"יורש במקום יורש" (סעיף 41 לחוק הירושה), שבו היורש החלופי נכנס רק אם הראשון לא זכה מלכתחילה, בהסדר של "יורש אחר יורש" - היורש הראשון זוכה בפועל, ובהמשך עשויה להתגבש זכותו של היורש השני – ישירות מן המצווה ולא מן היורש הראשון.

על מנת לעמוד על ההבדל המהותי בין 'יורש במקום יורש' (סעיף 41) לבין 'יורש אחר יורש' (סעיף 42), יש להציב את ההסדרים זה לצד זה:

• "יורש במקום יורש" - נותן למוריש אפשרות למנות יורש חלופי אם הראשון לא יזכה כלל (למשל, ימות לפני המצווה, ייפסל, או יסתלק הסתלקות "סתמית"). בפסיקה הובהר כי להבדיל מיורש אחר יורש, במקרה של יורש במקום יורש - אם היורש הראשון זכה – "ההסדר מוצה". כך נקבע: "היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, ותם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו - בין בצוואה, בין על פי דין - למי שיחפוץ." (בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601 (2007)).

• "יורש אחר יורש" - מייצר שרשרת דו-שלבית, שבה הראשון זוכה ואז השני עשוי לזכות, בכפוף להגבלות בסעיף. גם כאן, היורש השני יורש את המצווה עצמו, אך זכותו "תלויה" בשיור שיישאר אצל הראשון ובתנאים שנקבעו בצוואה.

היקף חופש הפעולה של היורש הראשון - נקודת המוצא היא שאם המצווה לא הגביל, אז היורש הראשון "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו", כלשון ס' 24(ב) לחוק:

"הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה."

המסקנה מסעיף 42(ב) היא ה"חובה מוסרית" של היורש הראשון להתחשב ביורש השני – אך לא חובה משפטית. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט לנדוי בע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1) 749, 754 (1976), כדלקמן:

"רוח כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית. אם אמנם העדיף המשיב דנן את בתו הצעירה בתתו לה את עיקר הנכסים שירש מאשתו - ודבר זה שנוי עדיין במחלוקת, כי הרי הוא טוען בהליכים אחרים שהנכסים היו תמיד שלו - הרי זה ענין בינו ובין מצפונו." (ההדגשות, אינן במקור, א.ד.)

יחד עם זאת, סעיף 42(ב) קובע סייג אחד מפורש: היורש הראשון אינו יכול לגרוע מזכות היורש השני - אפילו באמצעות צוואה.

יורש אחר יורש: דיני התחליף ועקרון העקיבה

אחד המוקשים המעשיים הוא השאלה מה קורה כשהיורש הראשון מממש נכס מהעיזבון ומחליף אותו בנכס אחר (למשל, מכר דירה וקנה אחרת).

הפסיקה החילה את 'עקרון העקיבה' על נכס חלופי, בתנאי שאומד דעת המצווה מלמד שהרצון הוא לשמר את מהות ה"שייר" עבור השני - בהתאם לכללים הקבועים בסעיף 54 לחוק בדבר פירוש צוואות. מכאן, ייתכן שגם תחליף ייחשב לחלק ממה ששייר הראשון. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט גולדברג בע"א 37/80 באומן נ' נתן, פ"ד לח(4) 320, 328 (1984), כדלקמן:

"מסקנה זו מביאה אותנו לומר, כי גם אם "תורת העקיבה", הבאה למנוע עשיית עושר ולא במשפט, אינה חלה במקרה זה, בידינו להיעזר בעקרונותה. וכשם שמוסמך בית המשפט לתת צו עקיבה לגבי רכוש שפשט צורה ולבש צורה, כל עוד "אפשר לזהות את הרכוש בעין או לעקוב אחריו ולגלותו בגלגוליו השונים" (ע"א 218/57[6], בעמ' 1704, וכן ע"א 307/64 [5] הנ"ל), כן יראה בית המשפט בשיור עיזבונו של המצווה לא רק נכס שבעין אלא גם כל רכוש שבידי היורש הראשון, שניתן לזהותו כ"גלגולו" של הרכוש שירש. עיקרון זה נקט בית המשפט גם בהלכת שיתוף הנכסים בין בני הזוג, כשקבע, כי כספים "שאינם אלא מימוש זכויות שהיו קיימות בידי אחד מבני-הזוג עוד מלפני נישואיו לבן-זוגו, לא ממילא ולא בלי ראיה כלשהי המאשרת כוונה כזאת ניתן לראותם כחלק מהרכוש המשותף" (ע"א 221/75 [7], בעמ' 35, וכן א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 236)." ההדגשות אינן במקור, א.ד.).

יורש אחר יורש: תום לב, תקנת הציבור ומניעת ניצול לרעה

אף שחובת השיור אינה חובה משפטית אפריורית, המשפט הכללי של תום הלב חל על ההתנהגות ומסוגל במקרים מתאימים להפוך את החובה המוסרית לנורמה משפטית קונקרטית. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט רובינשטיין בע"מ 9085/16 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 2.3.2017), פסקה כ"ד לפסק הדין, כדלקמן:

"בגדרי תום הלב החופה על המשפט האזרחי הישראלי (סעיפים 12, 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 – יתכן במקרים מסוימים שהדבר יהפוך לחובה משפטית, אם שלא בתום לב עשה היורש הראשון כדי להכשיל את זכאות היורש השני."

כלומר, אם מוכח שהיורש הראשון פועל במטרה להכשיל או לסכל את זכותו העתידית של היורש השני, עשויות להיפתח דרכים משפטיות לסעד עבור היורש השני. דוגמא לכך ניתן למצוא בתמ"ש (משפחה רשל"צ) 57626-11-11 א.י.א. נ' ג.א. (פורסם בנבו 6.9.2018), פסקאות 82 ו- 84 לפסק הדין:

"הנתבע דאג להעביר במהירות ובחוסר תום לב את הדירה אותה קיבל בירושה מאביו, סבם של התובעים, וזאת על מנת לוודא שילדיו לא יזכו לקבל ממנה דבר... מכירת הדירה עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור, שנעשתה בחוסר תום לב ולמראית עין בלבד. משכך, הסכם המכר בטל."

יורש אחר יורש: הגבול הנורמטיבי: "שלטון היד המתה"

תכליתו של סעיף 42 אינה טכנית גרידא. היא משקפת מדיניות שמבקשת למנוע שליטה מתמשכת של המת בעולם החיים. בעשורים האחרונים חזר והבהיר בית המשפט העליון את נקודת האיזון - לצד ההכרה במעמדו המיוחד של רצון המת ובחשיבות קיומו, ישנה הכרה גם בכך שיש גבול למידת השליטה שיש לתת לרצון זה בעולמם של החיים, באופן שלעיתים יש להגביל את התניות שקובע המצווה בצוואתו. יפים לעניין זה דברי כבוד הנשיאה חיות בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם בנבו, 24.6.2021), בעמ' 109 לפסק הדין:

לצד ההכרה במעמדו המיוחד של רצון המת ובחשיבות קיומו, ישנה הכרה גם בכך שיש גבול למידת השליטה שיש לתת לרצון זה בעולמם של החיים – הימנעות מ"שלטון היד המתה"... כך, למשל, פסל בית משפט זה תניה בצוואה שביקשה למנוע מאישה להיות בקשר עם אחותה (ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (1993)). באותו עניין הורתה צוואתה של אם כי בתה – שהייתה קטינה באותה עת – תירש את נכסי העזבון עם הגיעה לגיל 25, אך זאת בתנאי שלא תהיה בקשר עם אחותה. בית המשפט העליון קבע כי "הסייגים המועטים לעניין הוראות שמצווה רשאי לצוות, מכוונים בעיקר למנוע שליטה ממושכת מדיי של המת על החיים... תנאי שמשמעותו ציווי לנתק קשר למשך תקופת חיים בין שתי אחיות, כמו גם בין בת לבני משפחה אחרים, הינו בלתי מוסרי, וככזה בטל" (שם, עמוד 40). לא ניתן אפוא תוקף לרצונה של האם לשלוט באמצעות נכסיה בהתנהגותה של בתה שנים רבות קדימה. (ההדגשות אינן במקור, א.ד.)

המשמעות המעשית במקרה של יורש אחר יורש:

• ההגבלה לשרשרת של שני יורשים בלבד (למעט מי שהיה חי בעת עריכת הצוואה) – היא כלל קוגנטי - שאי אפשר לשנותו גם בהסכמת הצדדים הרלוונטיים או רצון המנוח.

• תנאים בצוואה שמגבילים את כוחו הקנייני של היורש הראשון צריכים להיבחן במשקפי איזון בין רצון המצווה לבין הפגיעה האפשרית בזכויות הקניין ובסחירות הנכסים. הוראה בלתי מוסרית או בלתי רצויה יכולה להיפסל על מנת למנוע את שלטון המת ביורשים באופן שפוגע בזכות הקניין באופן שאינו מידתי. במילים אחרות: רצון המצווה אינו בהכרח חזות הכל.

יורש אחר יורש: כיצד המצווה יכול להגן על היורש השני בגדרי הדין? איזון בין חופש ההקניה של המצווה לבין מגבלות סעיף 42:

• ניסוח מגבלות מפורשות בצוואה: לדוגמה, להתיר ליורש הראשון רק שימוש (ולא מכירה) בנכס מסוים; או להתיר השכרה ושימוש בדמי השכירות אך לא מכירה. כך מצמצמים את החשש לנישול השני, מבלי להפוך את ההוראות לבלתי מוסריות ובלתי אכיפות.

• רישום הערה בלשכת רישום המקרקעין: בפועל, כאשר הראשון מעביר נכס מכוח צוואה על שמו, נרשמת לעיתים הערה "בכפוף ליורש אחר יורש". הערה זו אינה חוסמת מראש כל דיספוזיציה, אך היא מנכיחה את הזכות ומחייבת התחשבות בה. במקרים מתאימים, בית המשפט עשוי לאפשר מימוש/מכירה למרות ההערה, אם שוכנע שהדבר חיוני למחייתו של הראשון (דוח יחייא, תורת דיני הירושה (2024), בעמ' 493).

• חיזוק ההגנה באמצעות תכנון תאגידי או נאמנות: על כך להלן – תוך הבנת המתח עם תכלית סעיף 42 (שם).

יורש אחר יורש: עקיפת ההגבלה של סעיף 42: תאגיד ונאמנות

כיצד בכל זאת ניתן לעקוף את שרשרת היורשים - מעבר לשני יורשים. הפסיקה מציעה שתי דרכים עקרוניות לעקיפת הגבלה זו: הקניית העיזבון לתאגיד (למשל "קרן משפחתית") או יצירת נאמנות.

יורש אחר יורש: הורשה לתאגיד

בע"א 172/78 אינזל נ' קוגלמן, פ"ד כט(1) 663, (1974) (להלן: "פרשת אינזל") נדונה צוואה שהורישה את העיזבון ל"קרן תולדה ליוצאי חלציו" של המנוח - קרן שהוקמה לצורך צאצאי המנוח לדורותיהם. על פניו, האמור מפר את השרשרת הדו שלבית, שכן כל היורשים יהנו מהקרן - לדורותיהם.

יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי הקרן הינה היורשת וצאצאי המנוח לדורותיהם הינם נהנים מהקרן, לפיכך הדבר אינו מפר את השרשרת הדו שלבית. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט כהן, בעמ' 667 לפסק הדין:

"אין אנו רואים צורך לחוות דעתנו בשאלות הנכבדות העשויות להתעורר, אילו אמנם היתה זו צוואה המנחילה נחלות לדורות יבואו ולנצח נצחים. כפי שאנחנו קוראים את הצוואה. ציווה המנוח את כל עזבונו כולו לקרן אשר תיקרא בשם "קרן תולדה ליוצאי חלציו של מאיר אינזל"; והזוכה על-פי הצוואה אינה אלא הקרן בלבד."

 לענין זה אין נפקא מינה שהמנוח גם קבע בצוואתו כיצד תפעל הקרן וכיצד תנוהל ומי יהא זכאי לתבוע ממנה טובות-הנאה ובאלו תנאים זכאי יהיה; הזוכים בן הקרן לחוד, והקרן הזוכה על-פי הצוואה לחוד.

יש לציין כי ייתכן ובית המשפט קיבל את הצוואה למרות שלכאורה היא מפרה את השרשרת הדו שלבית, שכן מדובר בתניה רצויה מבחינה מוסרית וחברתית, שכן ברור שירושה ליורשי המנוח לדורותיהם הינה מטרה ראויה.

יורש אחר יורש: יצירת נאמנות

ניתן להגדיר מנגנון במסגרתו ממונה נאמן שינהל את העיזבון בהתאם להוראות המצווה. יחד עם זאת, הנאמן כפוף לביקורת שיפוטית נקודתית של תום לב, תקנת הציבור והגנה על קניין. הלכה למעשה: ככל שהסדר נאמנות/קרן מעוצב באופן שקוף, עם תכלית רלוונטית ותוך צמצום פגיעה באוטונומיה ובסחירות – כך יגדל סיכויו לעמוד בביקורת; ואילו הסדרים דורסניים או "טקסיים" יתקשו לעבור את רף המדיניות השיפוטית נגד שלטון היד המתה.

יורש אחר יורש: לסיכום

הסדר "יורש אחר יורש" מעניק למצווה כוח תכנוני משמעותי – אך כוח זה אינו בלתי-מוגבל. סעיף 42 לחוק משרטט איזון עדין בכל הנוגע להסדר של יורש אחר יורש, בין חופש ההקניה של המצווה לבין חירותם הקניינית של היורשים החיים; בין רצון המוריש לבין דינמיקת נכסים חופשית ומודרנית; בין חופש הפעולה של היורש הראשון לבין הגנה פונקציונלית על זכותו העתידית של השני. מתוך שני המקורות עולות שלוש תובנות מרכזיות:

• חופש הפעולה של היורש הראשון הוא ברירת מחדל – אך תום הלב ותקנת הציבור עשויים להציב לו גבולות בפועל, כדי למנוע סיכול זכותו של השני.

• יש גבול לשלטון הרצון לאחר המוות.

• תכנון נכון – בניסוח הצוואה, ברישום ובהנדסת המנגנון – מצמצם את החיכוך: ניתן לקבוע מגבלות שימוש מדודות, להבטיח שקיפות באמצעות רישום, ולעצב חלופות כמו נאמנות/תאגיד באופן שלא יסכל את תכלית סעיף 42 ולא ייפסל בשל פגיעה לא-מידתית בחירות הקניינית.

לבסוף, יש לזכור: כל הסדר "יורש אחר יורש" הוא "תפירה אישית" לכל אדם. לכן, אם בפניכם סיטואציה של יורש אחר יורש, מומלץ להתייעץ ולבחור בכלים הנכונים למבנה המשפחה, סוג הנכסים ותכליות המצווה – כך שהרצון יכובד, הזכויות יישמרו, והאיזון הנורמטיבי יישמר לאורך זמן.

***האמור במאמר זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ויש תמיד להתייעץ עם עורך דין.